הרב אמנון בזק (03.07.18)
סיסמאות רבות נשמעו סביב חוק הגיוס, אך המקוממות ביותר היו של הפוליטיקאים החרדים, שנשאו את שם לימוד התורה לשווא ועשו את התורה קרדום לחפור בה. אין אמת באמירה לגבי הבחורים החרדים: "הם לומדים תורה ולכן אסור לגייס אותם"; האמת היא הפוכה – הם לומדים תורה כדי שלא יגייסו אותם. אם לא הייתה חובת גיוס, המציאות בחברה החרדית בישראל הייתה בדיוק כמו מקבילתה בכל ריכוז חרדי בחו"ל, ולמעשה גם בהיסטוריה של עולם הישיבות: רובם היו לומדים שנים מועטות בישיבות, ואחר כך יוצאים לרכוש מקצוע (וממילא גם היו יכולים לשרת בצבא לתקופה מסוימת).
הסיבה שהחברה החרדית אינה מתגייסת לצבא אינה קשורה ללימוד תורה. היא נובעת מהחשש, המובן כשלעצמו, מכך שגיוס לצבא ימוטט את אורח החיים החרדי השמרני, שלא הורגל למסגרת הצבאית ככלל, ולמגע ישיר עם החברה הלא-חרדית בפרט. רק מסיבה זו הומצאה שיטה חדשה שלא הייתה קיימת בעם ישראל מעולם: חברה שלמה שכולה הולכת ללמוד לאורך ימים ושנים בישיבות, כדי להשתמש בנימוק של לימוד תורה על מנת להצדיק את אי ההליכה לצבא. כל עוד השיטה עובדת לפחות למראית עין, אין לחברה החרדית שום סיבה לנסות למצוא דרכים חדשות. אולם, הנזקים של שיטה זו מוכרים היטב: לציבור גדול אין באמת יכולת ללמוד לאורך ימים ושנים, וכך נוצרות תופעות נרחבות של שבבניקים, 'נושרים' וסתם בטלנים בהמוניהם, וזאת מלבד יצירת חברה החיה בעוני על כל השלכותיו.
אם באמת היה רצון לפתור באופן יסודי את נושא השתתפות החרדים בצבא, לא בחוקים בכנסת ובהוראות בג"ץ, יש לכך דרך אחת, ארוכה שהיא קצרה: בשלב הראשון, ביטול חובת הגיוס לחרדים וביטול התלות בין שירות צבאי ליציאה לעבודה. בדרך זו עולם הישיבות יחזור בתוך זמן קצר לממדיו הטבעיים, ומרבית החרדים יצאו לעבודה לאחר כמה שנות לימוד בישיבה וישתלבו בחברה, כמקביליהם בחו"ל. בשלב השני, השתלבות זו תביא לרצון למצוא מסגרות המאפשרות גיוס לצבא גם לחרדים (כגון מסלולים דומים לישיבות הסדר), שכן ברגע שתוסר ממנו החובה החוקית והצורך להתגונן מפניה, אין ספק שהמגזר החרדי יבין שאין שום הצדקה לכך שהוא לא ייטול חלק בהגנה על חיינו בארץ ישראל כמו כל מגזר אחר, תוך התעלמות מזעקתו של משה רבינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?".
