הצטרפו אלינו הערב גם בוגרים, מחמם את הלב לראות יחד גם את הצעירים וגם את הותיקים. טיש של סוף הזמן זה בדרך כלל מאוד אינטימי, המספרים לא גבוהים כמו היום בדרך כלל, אבל אני רוצה לשתף תחושה אישית. מאז שכל הסיפור הזה התחיל לפני שלושה - ארבעה שבועות, אנחנו בתקופה של עשיה. אני חושב שלימדתי הרבה יותר עכשיו מאשר בזמנים דומים בעבר. ועכשיו כשאני יושב פה ב23:00 בלילה ולא יושב עליי שום שיעור, גורם לי להרגיש את הגעגוע.
קודם כל לתלמידים - הזום נחמד ושיעור בזום מאפשר ללמד, אבל בטיש של סוף הזמן אמורה להיות תחושה של מגע אישי, תחושה שאתה נותן למישהו יד בסוף ה'ותיקין' ואתה מאחל לו חג כשר ושמח. מה שאני מרגיש זה כמו אדם שעומד בחלון והבן שלו מעבר לחלון והוא נותן נשיקה לחלון, זה לא זה. כשאני רואה פה כל מיני שמות, כאמור גם מהעבר הרחוק והקרוב יותר, אנשים שאם הייתי פוגש אותם ברחוב הייתי מחבק אותם ואני כרגע רואה אותם יושבים בתור משבצות על המסך שלי, יש בזה המון געגועים. זה גורם לי להבין שמרוב עשיה לא הרגשתי את החסרון. את הריחוק מכם ומבית המדרש. אני יושב פה בחדר, ובפעם הראשונה קשה לי כי אני מתגעגע לבית המדרש. מתגעגע למקום, לכסא העץ, מתגעגע להכל, געגוע למקום שאתה חי בתוכו.
הזמן במידה רבה התחלק לשניים, יש את השבועות האחרונים וכל הזמן שלפני כן. למרות שעבר פחות מחודש מאז תחילת אדר נדמה שאנחנו בעולם אחר. ברוך השם היה זמן טוב ולימוד פורה. יישר כח לכל אחד ואחד. יישר כח לכלל הר"מים וכל שאר הצוות שעבדו כל הזמן ובוודאי בשבועות האחרונים מעל ומעבר.
תורה שאדם לומד בעתות מצוקה ומשבר, בתנאים לא תנאים מתוך מצוקה או מתח נפשי, זו חוויה מכוננת. כשאדם לומד בתנאים לא תנאים, למשל התורה שלמדתי במלחמת לבנון, לא אגיד שזה היה בתנאים האופטימליים ללמוד, אבל זה נשאר חרוט בנשמה. התורה הזאת מחברת אותך לחיים, לתורת חיים. אני משוכנע שהלמידה המקוונת שנעשתה בשלושת השבועות האחרונים תישאר אתכם לאורך חייכם, אתם תזכרו את התורה שלמדתם בזמן הזה. אתם תזכרו שהתורה היא "מגנא ומצלא" במובן עמוק, בעיתות של קושי היא מחברת את האדם לדברים הכי בסיסיים והכי עמוקים בהוויה שלו.